שבעה באוקטובר הוא כבר לא עוד תאריך בלוח השנה. חג שמחת תורה הפך בבוקר ההוא לאסון מזוויע וכואב שייזכר לנצח כפצע עמוק ומדמם בתולדות מדינת ישראל. שם, בתופת ההיא, אזרחים רבים הסתכלו למוות בעיניים, וחלקם ניצלו בנס וחזרו לספר את הניסים הפרטיים שלהם. הינה שלושה סיפורים בלתי נתפסים של אנשים ששרדו את השבת השחורה, סיפורים המוכיחים שלא מעט ניסים גדולים התרחשו שם ושגם ברגעים הכי קשים אסור אף פעם לאבד את התקווה.
לצאת מהממ"ד או להיחנק למוות?
זהו סיפורה של משפחת גד-מסיקה מבארי. מירי, יועצת שיווק ובעלה אלי, וטרינר במקצועו, התעוררו בבוקר שבת מקולות פיצוצים שהיו כל כך חזקים, שבהתחלה הם חשבו שאלו קולות רעמים. זמן קצר לאחר מכן, הם קיבלו הוראה להיכנס לממ"ד מחשש לחדירת מחבל. מירי, אלי ושלושת ילדיהם נכנסו לממ"ד, והבינו את חומרת המצב רק כשהחלו לשמוע יריות מחוץ לבית. במקביל, התחילו להגיע דיווחים לקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ, ולפיהם מחבלים מציתים בתים ויורים באנשים שיוצאים מהבית.
בסביבות השעה 12, המחבלים זרקו רימון על הבית והממ"ד התחיל להתמלא בעשן ובגז. תוך כדי שהם מתקשים מאוד לנשום, החליטו מירי ואלי החלטה קשה – לפתוח את חלון הממ"ד ולקפוץ החוצה. מייד כשיצאו, שכניהם איילת ואיתן שחורי, קראו להם להיכנס לממ"ד שלהם. הנס הגדול שלהם ושל משפחת שחורי היה שהמחבלים לא נכנסו לביתם של משפחת שחורי, מה שהציל את חייהן של שתי המשפחות.
המחבלים שריססו את הבניין
רובשנה ארנבייב, אחות במחלקת טיפול נמרץ המתגוררת בשדרות, הספיקה להתארגן למשמרת לפני שהתחילו האזעקות. למזלה היא התעכבה קצת ביציאה באותו בוקר, כך כשהחלו האזעקות עדיין הייתה בבית עם בני משפחתה ולא יצאה אל התופת שעמדה להתרחש בחוץ. זמן קצר לאחר מכן התקבלו שמועות על חדירת מחבלים לתוך העיר. הם שמעו צרור יריות קרוב מאוד, התחברו למצלמות הבניין וראו שהמחבלים נמצאים בתוכו. הם לקחו סכינים ונכנסו לממ"ד. המחבלים דפקו על דלתות הבניין, ירו לכל עבר ואפילו ירו על הבניין מבחוץ לכיוון המרפסות. הצבא הגיע רק ארבע שעות אחרי, ובנס גדול המחבלים לא הצליחו להיכנס לאף אחד מהדירות או לפגוע במישהו מבחוץ.
החילוץ שלא הגיע
כשבליל שישי הגיעו נעמה איתן בת ה-24 וחברותיה למסיבת "נובה" סמוך לקיבוץ רעים, הן לא תיארו לעצמן את שעתיד להתרחש בעוד שעות אחדות. כשרק הכול התחיל, הן לא התרגשו מהטילים ורק החליטו ביניהן שהגיע הזמן לעזוב את המקום. הן יצאו משטח המסיבה ברכב ונקלעו לפקק גדול. פתאום הן ראו קצין בדרגת תת-אלוף עומד על הכביש וצועק לכולם לברוח ולרוץ לכיוון השני, הן הבינו שיש יריות ושהן מכוונות אל הרכבים. נעמה החלה לרוץ ולברוח עם חברותיה מבלי לדעת בדיוק לאן רגליהן ייקחו אותן, ובכל יישוב וקיבוץ שניסו להתקרב אליו כדי להתמקד נשמעו צרורות ירי והן הבינו שאסור להן להתקרב לשם. לבסוף הן הבינו שאין להן לאן לברוח ועליהן להסתתר.
בזמן שהן מסתתרות תחת עץ אורן בוואדי, הן מנהלות אינספור שיחות למשטרה ולבני המשפחה ומשתדלות לשמור על השקט. נעמה מספרת שבחלק מהזמן היא פשוט נרדמה, כנראה כסוג של מנגנון הגנה שאפשר לה להתמודד עם הפחד העצום שחשה באותם רגעי אימים. בשלב מסוים, כך הבינו בדיעבד החברות כששחזרו את האירוע, עמד מחבל בסמוך אליהן שפשוט לא הבחין בהן. אחרי קרוב לשבע שעות שהן מסתתרות, ולאחר שנמסר להן שהחילוץ בדרך אליהן, נעמה וחברותיה מתבשרות שהחילוץ לא יגיע כי המקום שהן נמצאות בו מורכב מבחינת אש. וכך, בעוד כדורים שורקים מעל ראשיהן, הן הצליחו באמצעות הרשתות החברתיות ליצור קשר עם רמי דוידיאן, אזרח שיצא לחלץ מבלים מהמסיבה על דעת עצמו. חצי שעה אחר כך הן שמעו צפירות של רכב והן זחלו לכיוונו, שם מצאו אדם בשם לאון שלקח אותן לרמי, ומשם רמי העביר אותן למקום מבטחים במושב פטיש. ברגעים שנעו בין חוסר אונים לחוסר תקווה, הנס הגדול קרה וחייהן של נעמה וחברותיה ניצלו.
